7 רקיעים - עפ"י "מכתב מאליהו"

הקדמה קצרה לבאור הסולם בזה מזהר בראשית (בסולם ד' ז' ), זהר חדש (בסולם ד' צ"ה).

בתחילה ברא המאציל העליון את העולם במידת הדין- ושם מסך במלכות, שלא תוכל לקבל אור עליון, אחר כך שיתף מידת הרחמים-  שהעלה המלכות לבינה ונעשה סיום חדש הנקרא רקיע. ע"כ מדברי "הסולם".

כאשר אדם כובש יצרו ומשעבד רצונו לבוראו הוא נכנס למחיצה שבה יש לו מאבק בתחום שאיתו הוא מתמודד, במאבק זה הוא מסיר את המסך מעל המלכות, שם הם השמיים והארץ שלו. על זה נאמר בזהר ויקרא ט' ע"ב  שבכל רקיע יש כוכבים ומזלות- שעל פיהם כוחות נפשו ואופיה של עבודתו. אחר שאדם מעלה את המלכות לבינה- שמבין שמלכותו בכל משלה חרץ  ההסתר במציאות והוא מעלה מ"ן וממשיך הארה מלמעלה- אז גם נשמתו מקבלת מוחין עליונים מזו"ן דאצילות להיות נכלל במלכות העליונה. פרושו של דבר שזוכה להתגבר על ההעלם ומבין בשכלו את הנהגת בוראו ורצונו. ולולי הרקיע לא הייתה הנהגת הבורא מאירה מאור עליון.

בכדי להעמיק תאור עבודת הרקיע נסביר קטע קצר ב"עץ חיים" ש' ל"ח פ"ג העוסק בעניין זה, וזה לשונו בקיצור:

לאה יוצאת מהמלכות דאמא שבדעת ז"א ומזה הרקיע הנקרא וליון. והיסוד דאמא ממנו הרקיע הנקרא רקיע. ברקיע קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, חמה ולבנה הם זו"ן שיונקים מהחסדים וגבורות שביסוד אמא. הכוכבים הם אורות וחסדים שיוצאים מהיסוד דאמא ונופלים דיסוד דז"א ומכים שם ומתנוצצים הכוכבים. ע"כ מהע"ץ חיים.

משל לצדיק שקבע בליבו להקפיד לא לאכול מה שיש בו צד שאינו כשר, מעשהו נובע מהתקשרות לידיעה שהתורה אומרת שמאכלים אסורים מטמאות את הגוף והנפש, פעולה זו של הצדיק נובעת מהתקשרותו להשכלה בא"ס – היא הגדרת יסוד דאמא, וזה מכניס את הצדיק לרקיע ששם על פי המאבק שהוא נמצא בו נרשמת צורתו, יצירת ההנהגה המכוונת אליו מאיתו יתברך- והוא ענין חמה ולבנה שהם זו"ן הקבועים ברקיע- כידוע ז"א היא הנהגתו של בורא עולם, כמו שבאה לידי ביטוי בעולם שאנחנו חיים בו, ואת המלכות מביא לידי ביטוי הצדיק בקבלת הציווי האלוקי שלא לאכול איסורים וכו' . החסדים והגבורות שביסוד אמא הם כוחות נפשו של הצדיק המתפשטות למציאות האלוקית- במשל זה השתדלותו בהשגת אוכל כשר בלי ספקות- הם החסדים, ואיפוקו שלא ליפול בתאוות אכילת איסור הם הגבורות. סך כל הפעולות שהוא עושה בענין זה הם החסדים והגבורות שמכים ביסוד ומעוררים ובונים בחינת הצדיק שבו. כאשר נשמה של יהודי מוציאה לפועל את כוחותיה בגילוי כבוד שמיים- היא מתנוצצת ומאירה ככוכבים בלילה-  כל אחד ע"פ המידה שמתקן. חושך הגלות נקרא לילה ואת צורת הארה בלילה קובעים בני יעקב שתיקן תפילת ערבית שהם התולדות שלו במאבקו להמליך את הבורא בהסתר שבמציאות, וכנגדם י"ב מזלות ברקיע שהם עצורות שבהם יורד השפע האלוקי בעולם. השפעת הבורא היא בהתאם לעבודת הצדיקים כמו שכתבנו, ולכן אין ישראל תלויים במזל- שהרי בהתנוצצות נשמתם בהתקשרות להשכלה באין סוף הם עצמם קובעים איך תהיה ההנהגה בעולם.

מדברי "המכתב מאליהו"

מובא בספרו של הרב דסלר ע"ה תאור הרקיעים- מה שלמד מדברי הגר"א  ע"ה, וזה תוכן דבריו בקיצור:

העולמות העליונים דרגות הם בגילוי כבודו יתברך והשגתם הוא בפנימיות לב האדם, וכל העליון יותר פנימי יותר. וכן עלית התפילה היא לפי תוכן מדרגתה הרוחנית, וככול שהכוונה טהורה יותר היא פנימית יותר, וזו היא עלייתה למעלה. גדר תפילת  "יעלה ויבוא" שנזכה להעלות תפילותינו במדרגות הרוחניות, ועל ידי זה תתקבל לפניו יתברך.

שבעה רקיעים הם שבעה  מחיצות רוחניות זו למעלה מזו אשר אותן צריך האדם לעבור בעלייתו הרוחנית בעבודת ה'. הגר"א ע"ה כותב שתפילת "יעלה ויבוא" יש בה שמונה לשונות הגשה והתקרבות (שתי אחרונות נחשבות כאחת כמבואר) והם כנגד שבעה רקיעים שבחטאינו עלתה השכינה למעלה מהם, ועל תפילתנו לחדור דרך כולם עד למעלה. נשתדל לבאר ענין הרקיעים כפי שייכותם לגדרי עלית האדם.

וילון-  כנגד " יעלה"- היא המחיצה הראשונה המבדילה ביננו ובין ה' יתברך, אנחנו מתחננים לפניו שיעלה תפילתנו למסך הראשון הנקרא וילון, וזהו "יעלה"-העלייה הראשונה היא שנשתוקק לעלות- שה'  יתברך יעזור לעורר השתוקקות בליבנו, שיתן לנו רצון וכוח לצאת מקיפאון ואדישות, ובלי זה אין התחלה, ושום מהלך רוחני אינו מתפתח.

רקיע- כנגד "ויבוא"- עליו כתוב: ברוך הבא בשם  ה' למתיבתא דרקיע היא המבדלת בין גוף לנפש, פרוש שהעלייה השנייה היא בסילוק הגופניות החוצצת- בהשיבנו אל לבבנו שאין ענייני הגוף אלא כלים לעבודת ה'. כמובן שזה מחייב איפוק והתגברות על יצרים- על זה נאמר " ויבוא גוי צדיק" זהו גדר "ויבוא".

שחקים-  כנגד "ויגיע"- ביאר הגר"א- כי שם שוחקים מ"ן לצדיקים שנהנים מזיו השכינה. פרושו שעל ידי עמל העבודה משיגים כל מיני טעמים של גילו- כל אחד לפי דרגת עמלו … ייסורי העמל מגלים לצדיקים ומסתירים לרשעים ששונאים את עמל הייסורים… כי רק זה שקיבל על עצמו את משפט הייסורים מגיע לשמיים אל מדרגת הרוחניות ועמלו מנשא אותו, הוא המגיע לעמוד לפני ה', וזהו בחינת "ויגיע".

מעון- כנגד "ויראה"- ביאר הגר"א- שנאמר: השקיפה ממעון קודשך וכו', וברך את עמך, כי אין להקב"ה מעון מיוחד- כי מלא כל הארץ כבודו, ממקום שמברך את נחלתו שם מעונו וקורת רוחו. לכן אמר "ויראה" … בדרך שבא לראות את נחלתו כך בא להיראות לברך את שמו הגדול, כמו שכתוב בגמרא (ברכות  ז') : "ישמעאל בני ברכני"- כמו שהתחתונים צריכים לעליונים כך העליונים צריכים לתחתונים. כאשר אדם זוכה לראות בחינת "עבודה צורך גבוה"- אז כוונת מעשיו לא לשם עצמו כלל, אלא לשם הקלת צער השכינה שמצטערת על שאינה יכולה להשפיע עלינו כי מעשינו  מעכבים. צורת עבודה כזאת היא בחינת מעון, והוא  גדר עליה לרגל- "ויראה".

זבול- כנגד "וירצה"- ביאר הגר"א- וכנגד מה שאומרים בתפילת שמונה עשרה: "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון" קבעו לומר ביעלה ויבוא מלת "וירצה", פרושו שירצה בקורבנותינו, ובזמן הזה- שירצה במסירות נפשנו לעבודתו יתברך. אמר הקב"ה אחר החורבן: "לא תקריבו לי דמות קרבן שור וכבש … כי אם נפשות הצדיקים ותינוקות שלא חטאו". פרוש הדברים: טהרת הכוונה בהתמסרות לעבודה שהייתה מצויה בזמן הבית- אינה נמצאת עכשיו אלה בנשמת הצדיקים ובתינוקות שלא חטאו. עניו "וירצה" - שתפילתנו  תתקבל ברצון- תלוי במידת רצוננו למסור נפשנו בטהרה. מדרגה חמישית זאת באה לידי ביטוי בריבוי התלהבות ותשוקה למסירות נפש בעבודתו יתברך.

מכון-  כנגד "וישמע"- ביאר הגר"א- כמו שכתוב: "ואתה תשמע מן השמיים מכון שבתך"- כי השמיעה והקבלה הנכונה אי אפשר כי אם במכון שבתו. מכון פרושו קביעות, כערך קביעותנו ברוחניות כך כוח שמיעתנו וקבלתנו... בבחינת "ה' צילך".

ערבות-  כנגד "וישמע ויפקד "- ברקיע זה נמצא אוצר הנשמות, וגברו דבקות גמורה בשורש הוויתנו- בחינת לשמה. כמ"כ  הגר"א: פקודה וזכירה אחת היא- כי הנשמה היא המעלה זכרונותנו ופקודת מעשינו, כמ"כ בגמרא (תענית י"א ) שנשמתו של אדם היא המעידה עליו, כלומר: דרגתנו ברוחניות נקבעת רק ע"י מעשנו, ורשמי המעשים נקבעים בנשמה, ובזה נבחנים לאור האמת המוחלטת של הלשמה הטהור- וזו היא הזכירה והפקידה.

בסוף המאמר מצטט הרב דסלר ע"ה מגמרא חגיגה י"ג, את דברי נבוכדנצר שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וענתה לו בת קול ששנותיו של אדם שבעים שנה והרקיעים והמרחקים שבינהם  מסתכמים במאות אלפי שנים. ואפילו אם יעמול אדם כל ימי חייו בלי לסגת אחור אפילו פעם אחת- לא יגיע אף למדרגה קטנה ברוחניות- אם עובד בכוחות עצמו. אולם אין דורשים מהאדם  כי אם פתחו של מחט- והסיעתא דישמיא משלימה את הכול. ואמרה לו הבת קול: לא אנוכיותך היא העולה,  אדרבא- כשתגדיל אנוכיותך יגדל יותר  ההסתר- "אך אל שאול תרד אל ירכתי בור", כי כל המתגאה דוחק רגלי שכינה, וזו היא בחינת מטמא את הטהור, חלץ תפקיד האדם להוציא טהור מטמא.

ע"כ מדברי ה"מכתב מאליהו".

10/01/18